החלטתי להפסיק לעדכן את הבלוג הזה
ועברתי לכתוב בבלוג שלי 

NowTrendy

להזדקן כמו יין טוב: מבט משעשע על החיים בגיל השלישי

בואו נודה בזה — להזדקן זה לא פשוט. זה דורש אומץ, חן, וחוש הומור טוב (וגם מארגן כדורים בגודל של מזוודה). אבל אם יש משהו שסבים וסבתות יודעים לעשות טוב, זה לצחוק—בעיקר על עצמם. אז תפסו את המשקפיים, כוונו את הכורסה, ותיהנו מהחגיגה השובבה הזו של החיים בגיל השלישי.

אספתי מהרשת:

"אומרים שהזיכרון נחלש עם הגיל. אני אומרת שזה פשוט סינון חכם. למה לזכור איפה שמתי את המפתחות כשאני זוכרת את כל המילים לשירים משנות השישים?"

גיל אינו מגבלה - הוא נקודת זינוק לחיים אותנטיים

האם תהיתן כיצד נראית ההזדקנות כאשר הדאגות נמסות כשלא אכפת לך? או מה טיב החיים המיניים בגיל שבעים? בקרו בפרופילי Gloriousbroads - באתר וב-אינסטגרם כדי לקבל השראה. 

Gloriousbroads היא תנועה שמפרקת מיתוסים וסטיגמות תרבותיות סביב גיל ומעצימה נשים מבוגרות לחיות, לאהוב ולהתחדש ללא חשש. הן מדגישות את חשיבות האחווה והתמיכה ההדדית, חוגגות אומץ, יצירתיות וחופש לבטא את העצמי באופן אותנטי. עבורן, גיל אינו מכשול אלא נקודת זינוק לחיים אותנטיים והן מעודדות נשים לחגוג את האינדיבידואליות שלהן ולחיות את החיים במלואם ללא קשר לציפיות חברתיות. 

מהחנות של Gloriousbroads

האם אנחנו צריכים להתנהג לפי הגיל?

27 הערות על גיל מבוגר (הזדקנות) - נהניתי וחייכתי לעצמי כשקראתי את המאמר אז אני רוצה לשתף.
מתוך המאמר: "אחת הסיבות לכך שחוויית ההזדקנות יכולה להרגיש נוקשה ופתאומית היא שיש נתק בין איך שאנחנו מרגישים לבין הגיל האמיתי שלנו. לעתים קרובות שומעים אנשים אומרים "בפנים אני עדיין מרגיש צעיר". מפתה לפטור את זה כדיבורים עליזים חסרי משמעות, אבל למעשה זה לעתים קרובות נכון, וזה אחד הדברים המוזרים ביותר בהזדקנות".

"חוכמה נועדה להיות הפיצוי הגדול על ההזדקנות. למרות שהברכיים שלך נשמעות כאילו הן פותחות כספת כשאתה מתכופף, ואתה לא יכול להתיישר בלי "אוף", אתה יכול לפחות להתענג על עומק התובנות שלך לגבי המצב האנושי. ובכן, כן ולא".

האם אתה חושב שהזמן משיג אותך? האם השנים נראות כאילו עוברות מהר בצורה מגוחכת עכשיו? יש לכך סיבה. אתה מזדקן. באתר You're getting old קיבלתי דו"ח מפורט, לפי תאריך הלידה שלי, לגבי נתונים שונים ואירועים שהתרחשו בעולם במשך כל שנות חיי. חביב ביותר.

גבי פטיטו - הסרט ופרשת לורי וואלו דייבל

הפרשה שריתקה את ארה"ב (YNET): "בראיין לונדרי, שחזר ממסע בלי בת זוגו ואז סירב למסור פרטים על מקום הימצאה ונעלם בעצמו - כתב במחברת שנמצאה ליד גופתו כי רצח אותה". הופק סרט על הסיפור הזה (לא הסרט הדוקומטרי של נטפליקס) The Gabby Petito Story 2022 והוא משודר ב-Youtube. 

עקבתי גם אחר פרשת Lori Vallow Daybell (ראו גם ידיעה בוואלה), פרשה שריתקה את ארה"ב במשך 6 שנים והגיעה אל סיומה לפני מספר ימים במשפט האחרון שלה ששודר במלואו ב-Youtube. מה שריגש באופן יוצא דופן, היה סיכום דבריו והקראת גזר הדין של השופט ביחס לנאשמת לורי וואלו דייבל.  צפיתי בכל המשפט אבל בסיכום של השופט צפיתי יותר מפעם אחת. אין דברים כאלה.

מה עוד צריך לקרות?

מה שהתחיל בחקירת הדלפה של מסמך סודי פתח תיבת פנדורה. מה עוד צריך לקרות כדי שהממשלה תניח את המפתחות ותלך הביתה?!? כמה אפשר לסבול. אני ממש מרגישה כאב נפשי ופיזי כשאני רואה מה קורה במדינה ואיך מתייחסים אל מדינת ישראל בעולם. לצערי אני לא  רואה הרבה הסברה ישראלית. אני זוכרת שבזמנו, בימי הפיגועים עלו לרשת המון בלוגים ישראלים שדיברו על ישראל כל הזמן, לדוגמה Israel Matzav  או Not A Fish. היום - כלום. קומץ סרטונים בטיקטוק וזהו. קראתי אתמול פוסט מזעזע של בלוגרית אחת - מסתבר שאנשים ממש טורחים להשקיע מזמנם, והרבה פעמים מתוך כוונה טובה, במטרה לעזור לתושבים בעזה כאשר הם בכלל לא יודעים את כל העובדות ולא רואים את התמונה כולה. עצוב מאוד להגיע לאתרים האלה: בשיתוף עם בית ספר לתפירה קהילתי בלונדון, אמנית הבדים ג'סי קאטס תארח סדנת הכנת דגלים כחלק מגיוס כספים בסולידריות עם חברים בעזה וגם העצמה באמצעות מפגשי צבע, מפגשים חברתיים וסדנאות.

באתר Memri אפשר למצוא מדור מיוחד המוקדש  לנושא תגובות למתקפת חמאס והשלכותיה.

לראות כמה שהעולם יפה כפי שהוא

 מה אני יכולה להגיד לעצמי כשאני מעלה את יוטיוב בבוקר והסרטון הזה הוא הדבר הראשון שמופיע לי. כמה השראה אפשר לקבל מהאישה הזו שהיא לא פחות ממדהימה.

קמטים, קווים, צלקות – ישנן צורות רבות לכך שהזמן משאיר את חותמו על גופנו. אולם התרבות המיינסטרימית חוששת להזדקן - אנו מבקשים להילחם בתהליך ההזדקנות, ורבים חשים לחץ לשקר לגבי גילם. אבל כפי שאמרה בטי פרידן המפורסמת: "ההזדקנות אינה 'נוער אבוד' אלא שלב חדש של הזדמנות וכוח."

עם הגיל יכולים לבוא ביטחון וחופש להבין מי אנחנו באמת. ככל שאנו מתבגרים, אנו גדלים לסוג עמוק יותר של יופי, כזה שפועל מבפנים החוצה. זה יופי יותר אותנטי כי הוא קורן מבפנים. אז בואו נחגוג את החיים ונרגיש שברי מזל אנחנו להתעורר בכל בוקר ולהעריך את כל מה שיש ליום החדש להציע לנו.

"הסיפור הפנימי של חישוביו הפוליטיים של ראש הממשלה מאז 7 באוקטובר"

 "כיצד נתניהו האריך את המלחמה בעזה כדי להישאר בשלטון.

"סיום המלחמה היה מגביר את הסיכויים להסכם שלום פורץ דרך עם ערב הסעודית, המדינה החזקה ביותר בעולם הערבי. במשך חודשים, ההנהגה הסעודית אותתה בסתר על נכונותה להאיץ את שיחות השלום עם ישראל - כל עוד המלחמה בעזה תיפסק. הנורמליזציה של הקשרים בין ממשלות ערב הסעודית וישראל, הישג שחמק מכל מנהיג ישראלי מאז ייסוד המדינה ב-1948, הייתה מבטיחה את מעמדה של ישראל באזור כמו גם את מורשתו ארוכת הטווח של נתניהו.

"אבל עבור נתניהו, הפסקת אש כרוכה גם בסיכון אישי. כראש ממשלה, הוא הוביל קואליציה שברירית שהייתה תלויה בתמיכתם של שרים מהימין הקיצוני שרצו לכבוש את עזה, לא לסגת ממנה. הם ביקשו מלחמה ארוכה שתאפשר בסופו של דבר לישראל להקים מחדש את ההתנחלויות היהודיות בעזה. אם הפסקת אש תגיע מוקדם מדי, שרים אלה עלולים להחליט למוטט את הקואליציה השלטת. זה יוביל לבחירות מוקדמות שהסקרים הראו שנתניהו יפסיד בהן". הקטע מצוטט מתוך כתבה שפורסמה ב-ניו יורק טיימס ב-11 ביולי 2025. 

בתקופה בה "האוניות היו מעץ והימאים מברזל"

במקרה, או שלא, נכנסתי לעמוד חברי הפלמ"ח במוזיאון הפלמ"ח וגיליתי שם את קורות החיים של דוד שלי מירצ'ה אדלשטיין ז"ל, אחיו של אבי איזי (זונו) אדלשטיין, שמתעד את ההיסטוריה המשפחתית שלי. "who knew" אמרתי לעצמי. מרשים באמת. עכשיו אני חושבת שאולי כדאי להוסיף דף שורשים לבלוג. 

להיזכר בשבועון האנטי-ממסדי "העולם הזה"

"העולם הזה" היה שבועון חדשותי שבועי שפורסם בישראל עד שנת 1993. השבועון התפרסם בסגנונו הלא שגרתי והבלתי מכובד. חדשותיו התמקדו בדיווחי תחקיר, שלעתים קרובות הוצגו בצורה סנסציונית, מה שעורר כעס מצד הממסד הישראלי ובוז מצד העיתונות המרכזית בישראל.

שרים בממשלה קראו באופן קבוע לסגירתו, במיוחד כאשר חשף (או טענו לחשיפה) שערורייה ממשלתית כלשהי. לעיתים, פרסומים מרכזיים הדליפו סיפורים שהם חשו שאינם מסוגלים לפרסם בעצמם ל"העולם הזה".

בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין (בעיקר בקרב דתיים או חיילים), וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי-פורנוגרפי. הסיפורים היו מלווים בכותרות שמנות כדוגמת: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: 'כך הודחתי לזנות'", מלווה בצילום של נערה חצי עירומה שמלבן שחור מכסה את עיניה. (מקור: ויקיפדיה).