סתם יום רגיל, סיפור מצויר שיצרתי עם ChatGPT

אחרי שצפיתי בסרטון הזה ביוטיוב, הצלחתי גם אני להפיק סיפור מצוייר בעזרת ChatGPT. מה שהכי הפתיע אותי זה כמה נעים וקל לדבר עם החבר החדש שלי. כל מה שעשיתי היה לתת הוראות ברורות, באנגלית (כי לי זה נוח יותר), והוא פשוט הדריך אותי ויצר את התוכן צעד אחר צעד. בגלל שזה היה רק תרגול נתתי לו לנסח את - הנקרא לזה - סיפור אבל, אני מאמינה שבעתיד אוכל ליצור דברים מדהימים בעזרת ChatGPT ולהכין סיפורים מצויירים מקסימים יותר יפים ומשוכללים.

אילנה יוצאת מביתה, התיק תלוי על כתפה, חיוך קל על פניה.
ברקע רחוב עירוני פשוט, בית ישן ועצים ירוקים.

 היא יושבת ליד חלון באוטובוס ומביטה על הנוף

אילנה פוסעת בין דוכנים עמוסי ירקות ופירות.
צבעים חזקים – עגבניות אדומות, מלפפונים ירוקים, אשכולות ענבים.
היא מחייכת ומברכת את הרוכלים שמחזירים לה שלום בחום.

אילנה חוזרת מהקניות הביתה.

במטבח הביתי, היא עומדת ליד סיר גדול מבעבע.
האווירה חמימה וביתית.

ומפטפטת עם חברה בסלולרי.

בסופו של יום, אילנה מתיישבת לה עם כוס קפה ליד
המחשב וגולשת ברשת.

זה היה הניסיון הראשון שלי – ויצא ממנו סיפור קטן וחמוד - אילנה שיוצאת לקניות בשוק. מבחינתי, זו רק ההתחלה. אני סקרנית לגלות אילו עוד דמויות ועולמות אפשר ליצור בלחיצה אחת. כל מה שעשיתי היה להעלות תמונה שלי ולבסס עליה דמות מאויירת ומשעשעת.

ChatGPT - תחביב או אובססיה?

עברתי לכתוב בבלוג שלי 

NowTrendy

החופש המתוק של הפרישה: למצוא אושר ברגעים היומיומיים

כשהפרשתי לראשונה מהעבודה, המילה עצמה נשמעה לי כמו "מבצע חיסול". סוף הדרך. אבל גיליתי שזה בכלל לא סיום, אלא התחלה חדשה. דלת שנפתחה לבקרים שלא מתחילים עם שעון מעורר, לזמן ששייך כולו לי, ולחיים שנעשים רגועים יותר, מתוקים יותר ומשמעותיים יותר. 

המשפחה שלי

אני נהנית מהרגעים הקטנים שפעם, ביום-יום עמוס פשוט לא היה להם מקום. הקפה של הבוקר, ששותים לאט-לאט לפני שהעולם מתעורר. תכנון הארוחות לכל השבוע – והיום, כשאני גרה לבד, אני מתפנקת על כל הדברים שפעם – מטעמי חיסכון – לא הרשיתי לעצמי. תחזוקת הבית הפכה קלה ונעימה מאז שעברתי לדירת סטודיו קטנה וחמודה. יש גם את ההליכה הספורטיבית שלי עד הגרנד קניון, והתבוננות בנוף המרהיב של מפרץ חיפה. אפילו סידורים הפכו לסוג של בילוי – כמו שאומרים בצחוק: “היום ללכת לסידורים זו יציאה.”

גבי פטיטו - הסרט ופרשת לורי וואלו דייבל

הפרשה שריתקה את ארה"ב (YNET): "בראיין לונדרי, שחזר ממסע בלי בת זוגו ואז סירב למסור פרטים על מקום הימצאה ונעלם בעצמו - כתב במחברת שנמצאה ליד גופתו כי רצח אותה". הופק סרט על הסיפור הזה (לא הסרט הדוקומטרי של נטפליקס) The Gabby Petito Story 2022 והוא משודר ב-Youtube. 

עקבתי גם אחר פרשת Lori Vallow Daybell (ראו גם ידיעה בוואלה), פרשה שריתקה את ארה"ב במשך 6 שנים והגיעה אל סיומה לפני מספר ימים במשפט האחרון שלה ששודר במלואו ב-Youtube. מה שריגש באופן יוצא דופן, היה סיכום דבריו והקראת גזר הדין של השופט ביחס לנאשמת לורי וואלו דייבל.  צפיתי בכל המשפט אבל בסיכום של השופט צפיתי יותר מפעם אחת. אין דברים כאלה.

מה עוד צריך לקרות?

מה שהתחיל בחקירת הדלפה של מסמך סודי פתח תיבת פנדורה. מה עוד צריך לקרות כדי שהממשלה תניח את המפתחות ותלך הביתה?!? כמה אפשר לסבול. אני ממש מרגישה כאב נפשי ופיזי כשאני רואה מה קורה במדינה ואיך מתייחסים אל מדינת ישראל בעולם. לצערי אני לא  רואה הרבה הסברה ישראלית. אני זוכרת שבזמנו, בימי הפיגועים עלו לרשת המון בלוגים ישראלים שדיברו על ישראל כל הזמן, לדוגמה Israel Matzav  או Not A Fish. היום - כלום. קומץ סרטונים בטיקטוק וזהו. קראתי אתמול פוסט מזעזע של בלוגרית אחת - מסתבר שאנשים ממש טורחים להשקיע מזמנם, והרבה פעמים מתוך כוונה טובה, במטרה לעזור לתושבים בעזה כאשר הם בכלל לא יודעים את כל העובדות ולא רואים את התמונה כולה. עצוב מאוד להגיע לאתרים האלה: בשיתוף עם בית ספר לתפירה קהילתי בלונדון, אמנית הבדים ג'סי קאטס תארח סדנת הכנת דגלים כחלק מגיוס כספים בסולידריות עם חברים בעזה וגם העצמה באמצעות מפגשי צבע, מפגשים חברתיים וסדנאות.

באתר Memri אפשר למצוא מדור מיוחד המוקדש  לנושא תגובות למתקפת חמאס והשלכותיה.